פסק דין 2

תלה"מ
בית משפט לעניני משפחה חיפה

48573-10-21
23/01/2023

בפני השופטת:
לירון זרבל – קדשאי

– נגד –

התובע:
פלוני
עו"ד רענן כספי

הנתבעת:
פלונית
עו"ד בן לולו קלי לירז

פסק דין

מבוא

בפניי תביעתו של אב לביטול או להפחתת מזונות הקטינות שנקבעו בהסכם שאושר כדין ביום 12.7.17, על בסיס טענה לשינוי נסיבות מהותי שהתחולל מאז אישור ההסכם. הצדדים נישאו ביום 0.0.14 והתגרשו זה מזה ביום 0.0.16, הורים לשתי הקטינות, תאומות בנות 7 וחצי. לטענת התובע, בקליפת אגוז, זמני השהות בינו ובין הקטינות התרחבו; הוא מצוי בזוגיות חדשה ונולד לו ולזוגתו בן משותף; כמו כן חלה ירידה בשיעור הכנסתו, ומנגד, עלייה בשיעור הכנסת הנתבעת.

ההסכם מושא התביעה

ההסכם נחתם ביום 10.7.17 ואושר ביום 12.7.17 בפניי כבוד ס"נ השופטת אלה מירז במסגרת הליכים משפטיים שהתקיימו בין הצדדים (להלן – "ההסכם"). שני הצדדים היו מיוצגים במהלך ההליכים, המשא ומתן שקדם להסכם, והן במהלך אישורו. הבנות היו אז בנות שנתיים ו – 3 חודשים. אלה הם עיקריו:

האחריות ההורית וזמני השהות – האחריות ההורית הוקנתה לאֵם, והוסכם על זמני שהות של האב עם הבנות כדלקמן:

בימים ב' ו – ה' בין השעות 16:00 – 19:30;

בימי ו', אחת לשבועיים מהמסגרת החינוכית ועד השעה 17:00;

בימי שבת, אחת לשבועיים, משעה 10:00 ועד 15:00;

נקבע עוד שמעת שימלאו לבנות 4 שנים, זמני השהות בסופי השבוע יכללו לינה, אחת לשבועיים כאמור, מיום ו' בשעה 17:00 ועד יום שבת בשעה 17:00.

מזונות הקטינות – האב התחייב לשלם לידי הנתבעת עבור הקטינות מזונות בשיעור 1,750 ₪ לכל אחת וסה"כ 3,500 ₪, וזאת החל ממועד אישור ההסכם.

בנוסף, הסכימו הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות הרפואיות החריגות, "לרבות, אך לא רק, טיפולי שיניים ואורתודנטיה, משקפיים, טיפולים בתחום בריאות הנפש וכיו"ב" (ס' 3.2).

עוד הסכימו הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות החינוך החריגות, "לרבות, אך לא רק, מעון, גן, צהרון, שכ"ל, אגרות, קייטנות, אבחונים, חוגים (2 חוגים לכל ילדה), מטפלת/שמרטפית בחופשים מהמסגרת החינוכית וכיו"ב" (ס' 3.3). בנוסף, האב הסכים לקחת על עצמו את מלוא העלות עבור "שיעורים פרטיים עבור הקטינות" בכפוף לתנאים הנקובים בהסכם.

השינויים בזמני השהות בין האב לבין הבנות

התביעה הראשונה מצד האב לעניין הקטינות

ביום 8.3.18, כ – 8 חודשים לאחר אישור ההסכם, הגיש התובע בקשה לי"ס (00000-03-18), וההליך לא הניב פרי. ביום 15.8.18 הגיש האב תביעה להרחבת זמני השהות (תלה"מ 00000-08-18) במסגרתה הוגשו תסקירים מטעם עו"ס לס"ד. בתסקיר מיום 23.12.18 נמצא שיהיה זה מטובת הבנות לקבל את רצון האב. האב מקיים זוגיות חדשה ומעוניין בטיפוח הקשר בין הבנות לבין משפחתו החדשה. הומלץ להרחיב את זמני השהות באופן שהבנות תלונה אצל האב במהלך סופי השבוע, אחת לשבועיים, בין יום ו' ליום שבת. ביום 3.1.19 התקיים דיון במעמד הצדדים ולאחר דין ודברים ועריכת שינויים מינוריים, ניתן תוקף של החלטה להמלצה. העו"ס התבקשה להוסיף ולעקוב אחר יישום ההמלצות, ולהתייחס לרצון האב להרחיב את זמני השהות באופן שהבנות תלונה אצלו גם בימי חול.

בתסקיר מיום 4.4.19, הומלץ לאחר עיון וסקירה של הנסיבות להצטרף לרצון האב להרחיב את זמני השהות, באופן שהבנות תלונה בביתו גם בימי ד', ושהאב או זוגתו יאספו את הבנות ממוסדות הלימוד, וישיבו אותן למחרת בבוקר ישירות למוסדות. ביום 23.6.19, הודיעה האֵם כי היא מסכימה להמלצות התסקיר האמור, וביום 23.6.19 ניתן להן תוקף של פסק דין.

ביום 30.6.19 עוכב ביצוע פסק הדין לבקשת האב, שביקש לקבל יומו בבית המשפט ולברר את תביעתו להרחבת זמני השהות לשני ימי לינה במהלך השבוע. בית המשפט נעתר לבקשתו, וביום 11.11.19 הוגש תסקיר נוסף מטעם העו"ס. לאחר סקירת הנסיבות נמצא שדרישת האב מתיישבת עם טובת הבנות, והומלץ להרחיב את זמני השהות בין הבנות לבין האב באופן שהבנות תלונה בבית האב יום נוסף במהלך השבוע, ובאופן שבימים ב' ו – ד' האב או זוגתו יאספו את הבנות ממוסדות הלימוד, וישיבו אותן למחרת בבוקר.

ביום 28.11.19 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים. האֵם הסכימה לקבל את המלצות התסקיר, וניתן להן תוקף של החלטה. כמו כן הורה בית המשפט לעו"ס לס"ד להגיש תסקיר נוסף ביחס לדרישת האב להרחיב את זמני השהות בסופי השבוע עד יום א' בבוקר, לאמור לבחון את לינת הבנות בבית האב בין מוצ"ש לבין יום א', באותם סופי שבוע שהבנות ברשותו.

בתסקיר מיום 26.2.20 צוין הקשר הטוב בין ההורים לבין הבנות וכן ש"ניכר שיש רגיעה בקונפליקט ההורי" לאחר שנקבעו זמני שהות מאוד ברורים והופחת החיכוך בין ההורים – נסיבות שמיטיבות עם מצבן של הבנות. בהסתמך על עמדת שני ההורים, המליצה העו"ס לס"ד שבשלב ראשון, יורחבו זמני השהות של הבנות ברשות האב, עד מוצ"ש בשעה 20:00. מסוף שנת הלימודים (1.7.20) תלונה הבנות בבית האב גם בין מוצ"ש ובין יום ראשון, ומביתו יובאו הישר למוסדות הלימוד. ביום 12.4.20, בעיצומו של מצב החירום בעקבות מגפת הקורונה, ניתן תוקף של החלטה להמלצות אלה. בהעדר התנגדות מצד מי מהצדדים, התיק נסגר.

התביעה השניה והנוכחית מצד האב בעניין הקטינות

ביום 14.10.21 הגיש האב תובענה נוספת בעניין הבנות (תלה"מ 00000-10-21), לקביעת "משמורת מלאה" כלפי הבנות, תוך הרחבת זמני השהות בינו ובינן – לינת הבנות בביתו גם בימי ה', אחת לשבועיים, ולפני סופי השבוע בהם הבנות אינן ברשותו – וכן עתר לצמצום זמני השהות בין הבנות ובין האֵם. בתסקיר מיום 14.11.21 צוין שהאֵם מסכימה לבקשת האב, ויחד עם זאת עומדת על שיתוף פעולה מצד האב בכל הנוגע לטיפול הרגשי בבת […]. העו"ס ציינה כי היא "מתרשמת שיש מקום להרחיב את זמני השהות של הקטינות עם האב על מנת ליצור קשר מאוזן יותר בין הקטינות להוריהן לטובתן ולצורך התפתחות קשר מטיב של הבנות עם שני ההורים". ביום 14.11.21, ניתן תוקף של החלטה להמלצה לקבל את בקשת האב, ולהרחיב את זמני השהות בתוספת יום ה' כמתואר לעיל. התובענה הנוספת עודנה תלויה ועומדת בפניי.

ההחלטה להפחתה זמנית של המזונות

בשלהי שנת 2021, עתר האב במסגרת התובענה דנן להפחית, באופן זמני, את שיעור המזונות בהם חויב בהתאם להסכם – נזכיר, 1,750 ₪ עבור כל אחד מהבנות וסה"כ 3,500 ₪. בהחלטה מפורטת מיום 5.12.21 נעתרה כבוד ס"נ אלה מירז לבקשת האב באופן חלקי, ומצאה "שיש מקום להפחתה מדודה של דמי המזונות, ושיהיה זה בלתי צודק להותיר על כנו את שיעורם הנוכחי". הטעם לכך היה ההרחבה המשמעותית בזמני השהות בין האב לבין הבנות ביחס לזמני השהות נקובים בהסכם, וכפי שתואר באריכות לעיל.

בסעיף 6 להחלטה ציינה ס"נ מירז:

"אין חולק שמאז מועד ההסכם התקיימו הליכים בעניין הקטינות, בעקבותיהם זמני השהות הורחבו על אלה הנקובים בהסכם, בהתאם להמלצות העו"ס לס"ד. נכון להיום שוהות הבנות ברשות המבקש שני ימי חול בשבוע, כולל לינה. כמו כן הורחבו זמני השהות בסופי השבוע וכיום הם כוללים לינה עד יום א בסופ"ש. יתירה מכך, במסגרת ההליך הנוכחי עתר המבקש להרחבת זמני השהות ביום נוסף אחת לשבועיים – בימי ה' לפני סופ"ש בו הבנות מצויות ברשות האֵם. ביום 14.11.21 הוגש תסקיר העו"ס לס"ד שהמליצה על קבלת בקשת המבקש, ובו ביום ניתן תוקף של החלטה לתסקיר".

בסעיף 8 ציינה כבוד ס""נ מירז:

"אין לכחד שהמצב העובדתי השתנה מהקצה אל הקצה, וקיים פער משמעותי בין זמני השהות הנוכחיים לעומת העבר. אין בכך להקדים ולקבוע שבענייננו שינוי נסיבות מהותי המהווה עילה היפה לתיק העיקרי, אך יש בכך הכרה בהוצאות בהן נושא המבקש באופן ישיר עבור הקטינות בעת שהן ברשותו".

מטעמים אלה הופחת שיעור המזונות לסך של 1,350 ₪ לכ"א מהבנות, וסה"כ 2,700 ₪.

לגופו של עניין

טענות התובע

זמני השהות : התובע עומד בתצהירו על זמני השהות המצומצמים בהם נוקב ההסכם, ומזכיר עוד שבהתאם להסכם, לינת הבנות בביתו בסופי השבוע אמורה היתה להתקיים רק משימלאו לבנות 4 שנים. האב מוסיף וסוקר את ההליכים אותם יזם והביאו להרחבת זמני השהות עד הלום, כשם שתואר באריכות לעיל. לטענתו הוא נושא במזונות השוטפים ובחלקו בהוצאות החריגות ומייחס לנתבעת פתיחת הליכי סרק נגדו בלשכת ההוצל"פ, לרבות הליכי ביצוע להטלת עיקול ועדכוני חוב.

המצב המשפחתי : האב מתגורר עם בת זוגו ובּיתהּ בת ה – 15, ולו ולבת זוגו ילד משותף – בן 3 וחצי. לאחר שזמני השהות שלו עם הבנות הורחבו כאמור, הן מצויות ברשותו מחצית מהזמן, ומתגוררות עמו ועם משפחתו כאמור. בסיכומיו טוען התובע שבעוד זמני השהות לפי ההסכם מנו 12 שעות בשבוע בלבד, כיום הבנות מצויות ברשותו "6 יממות מתוך כל 14", וכן במחצית החופשות והחגים.

הכנסת הצדדים : לטענת התובע הוא משתכר בממוצע סך של 8,341 ₪ נטו לחודש. זוגתו משתכרת כ – 5,300 ₪ נטו בממוצע, ומשולמים לה מזונות עבור בתה הקטינה בשיעור 1,500 ₪.

לדבריו עוד, בתקופה "שעד למועד אישור הסכם הגירושין" עבד בחברת "[…]" והשתכר כ – 12,000 ₪ בחודש. לאמור שמאז מועד אישור ההסכם חלה ירידה בשיעור שכרו.

הנתבעת משתכרת לטענתו סך ממוצע של 9,038 ₪ נטו, וזאת הוא למד מתלושי השכר החלקיים לדבריו, אותם בחרה לצרף לעיון בית המשפט. לדבריו עוד הנתבעת "הפחיתה בהיקף השתכרותה" בכוונת מכוון על מנת להציג מצג שווא בפניי בית המשפט. התובע מוסיף שבמועד בו אושר ההסכם, השתכרה הנתבעת מחצית מסכום זה. לאמור שמאז אישור ההסכם, חלה עליה בשיעור השתכרותה.

בסיכומיו ערך התובע טבלה המלמדת לכאורה על ממוצע השכר של שני הצדדים (במונחים של ברוטו; לאחר ניכויי חובה; נטו; ו"בבנק"), עבור התקופה בה נערך ונחתם ההסכם, בהשוואה לשנים 2020, 2021, וחלק משנת 2022 (עד חודשים אפריל-מאי). התובע מסיק ששכרהּ הממוצע של הנתבעת עולה על שלו, בשיעור של כ – 1,350 ₪ בממוצע, ואף גבוה בכ – 3,300 ₪ משיעור השתכרותה החודשית לעת ההסכם. עוד מציין התובע שהנתבעת השמיטה את תלוש השכר לחודש 5/2022, אז שולמו לה 24,354 ₪.

התובע מפנה למסמכים שהתקבלו בעקבות צו גילוי מסמכים, ומצא שבסוף חודש מרץ 2021, יתרת הזכות בחשבונה של הנתבעת עמדה ע"ס 165,000 ₪. עוד התגלה לדבריו שהנתבעת מיופת-כוח בחשבון הבנק של אביהּ, ודפי החשבון מראים הפקדת המחאות והעברות שלדבריו "עיקרן מצד הנתבעת" – ללמדך שלמעשה מדובר בחשבון נוסף של הנתבעת.

כמו כן, ובניגוד להסכם הקובע שהבנות תשתתפנה בשני חוגים, התובעת סירבה להשתתף במחצית מעלות החוגים בהם השתתפו הבנות. עוד לדבריו נשא לבדו בתשלום לוועד הכיתה. התובע מוסיף שהנתבעת מתעקשת לפנות עם הקטינות לטיפולי שיניים פרטיים ויקרים ומסרבת לקבל את שירותי רפואת השיניים של קופ"ח. עוד התברר שלתובעת יש ביטוח רפואי פרטי שמכסה את טיפולי השיניים לבנות, ולכאורה היא מקבלת החזרים עבור התשלום – בעוד הוא נושא במחצית העלות. בכך לטענתו התעשרה הנתבעת על גבו.

הוצאות המדור : בתצהירו התובע מעמיד את הוצאותיו אלו על סך כולל של 3,800 ₪, מתוכם סך של 2,400 ₪ עבור שכר-דירה. בסיכומיו מציין שהוא וזוגתו רכשו דירה באמצעות נטילת משכנתא בשיעור 800,000 ₪. לטענתו (בסיכומים) את הדירה רכשו בני הזוג מהוריו ביום 27.6.22. לטענתו, הוריו "העניקו לו בפועל מתנה בשווי 300,000 ₪ ע"י העברה של 27.3% מהזכויות בדירה, ללא תמורה". החזר המשכנתא צפוי לעמוד לדבריו ע"ס 4,300 ₪, וסך כל דמי המדור ואחזקתו ע"ס 5,700 ₪.

התובע מוסיף שהנתבעת רכשה דירת מגורים, אותה היא נמנעה לחשוף בהגנתה. בפועל היא מתגוררת עם הבנות בבית הוריה ולא נושאת בהוצאות מדור. הוא כופר בטענת הנתבעת לפיה מדובר בסידור זמני שנמשך חודש ימים בלבד.

מצב כלכלי והוצאות המחיה : התובע עומד על הוצאות גן ילדים עבור בנו בעלות 2,295 ₪; לטובת הקטינות מוציא התובע לטענתו 2,000 ₪ בחודש עבור מזון, ובנוסף 600 ₪ עבור ביגוד; בנוסף נושא ב 500 ₪ בחודש עבור חוגים לקטינות; וכן נושא לדבריו "במאות שקלים נוספים בגין הוצאות שונות, לרבות נסיעות, טלפונים ניידים, ימי הולדת, מתנות וכיו"ב".

לטענת התובע, אביה של בת-זוגו הלווה לשניים סך של 100,000 ₪. סכום זה שימש את התובע לסילוק יתרת הלוואה בסך 67,693 ₪; כיסוי יתרת חוב בשיעור 13,000 ₪; וסילוק יתרת החובה של זוגתו בשיעור 19,000 ₪. במועד הגשת התביעה היה התובע בעל חשבון נוסף בבנק "לאומי". חשבון זה לא היה פעיל וביום 6.3.22 העביר לחשבון זה מחשבונו בבנק "אוצר החייל" סך של 4,524 ₪ לסילוק יתרת החובה וסגירת החשבון.

התובע מונה את המישורים בהם השתנו לטענתו הנסיבות לעומת מועד עריכת ההסכם:

הבנות מצויות ברשותו מחצית מהזמן;

נולד לתובע בן מזוגיות חדשה, והוא חב בפרנסתו;

השתכרותו פחתה בשיעור 3,500 ₪ מידי חודש;

שיעור שכרה של הנתבעת הוכפל;

חל שיפור משמעותי במצבה הכלכלי של הנתבעת.

עוד מוסיף התובע בתצהירו, שבהינתן שינוי הנסיבות, יש ליישם את ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים משפטיים, מיום 19.7.17, להלן – "בע"מ 919/15"), ולהורות על ביטול המזונות השוטפים ולקבוע ששני הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החריגות. עוד עותר לקבוע שקצבת הילדים ומענק הלימודים מן המל"ל ישולם לשני הצדדים בחלקים שווים.

טענות הנתבעת

בתצהירה טוענת הנתבעת ששינוי הנסיבות בענייננו מינורי, ויש להותיר על כנו את החיוב במזונות בהתאם להסכם. לדבריה הבנות שוהות עם התובע 12 ימים בחודש בלבד.

לטענתה בעת עריכת ההסכם, רצונו של התובע להגדיל את זמני השהות היה ברור, והוסכם שיעשה כן בהדרגה, וזאת מפאת גילן של הקטינות אותה עת. התובע לקח אפוא בחשבון שזמני השהות יורחבו והסכים לסכום המזונות מתוך ידיעה זו. לטענתה עוד, לידתו של ילד נוסף לתובע, אינה בבחינת שינוי נסיבות המצדיק את הפחתת המזונות. גם אם לא ציפה לילד נוסף, אין לאפשר פגיעה בקטינות בגין כך.

הכנסת הצדדים : הנתבעת עובדת בנק "[…]" – כך בעת עריכת ההסכם ועד היום. לטענת הנתבעת שכרה כיום הוא כ – 9,000 ₪ בחודש, בעוד שבעת עריכת ההסכם השתכרה 7,302 ₪ לחודש. לשיטתה, יש בכך שיפור של כ 1,000 ₪ לעומת העבר. היא שומרת על אותו מקום עבודה שנים רבות ושכרה עלה אך במעט, לצד העלייה בעלות המחיה.

לטענתה, שכרו של התובע השתפר לעומת העבר ב – 1,000 ₪. כך היא לומדת מהשוואת תלושי השכר של התובע מהשנים 2021 ו – 2022, לתלושי השכר משנת 2017. כמו כן, התובע אינו מממש את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו. עוד לדבריה, האב ובת זוגו נהנים מהכנסה לא מוצהרת מארגון אירועי יום-הולדת. היא מוסיפה שבהקשר ליכולת הכלכלית של הצדדים, יש לקחת בחשבון את השתכרות בת הזוג של התובע.

הוצאות מדור: לטענת הנתבעת היא נושאת בהחזר משכנתא בשיעור 2,300 ₪, ונושאת סה"כ ב – 3,465 ₪ עבור הוצאות מדור ואחזקתו.

מצב כלכלי והוצאות מחיה: הנתבעת רכשה דירה תמורת 635,000 ₪, באמצעות משכנתא בשיעור של כ 476,000 ₪, וכן הלוואה משלימה בסך של 250,000 ₪. עוד לדבריה נושאת בהוצאות בשיעור 4,500 ₪ עבור משק הבית, "לרבות כלכלה והוצאות שוטפות אחרות כמו ביגוד והנעלה לבנות, מתנות ימי הולדת ומסיבות, קניונים, אטראקציות".

הנתבעת כופרת בטענת התובע להוצאות מזון בשיעור 2,000 ₪ מידי חודש עבור הבנות, שעה שלפי טענתה כאמור הבנות שוהות עמו 12 ימים בחודש. עוד מכחישה הנתבעת שהתובע רוכש לקטינות ביגוד ב – 600 ₪ בחודש. בנוגע לטענת התובע בהקשר לטיפולי השיניים, לטענתה התובע סירב להשתתף בעלות טיפולי שיניים פרטיים, והיא נאלצה לכסות עלות זו לבדה. הנתבעת כופרת עוד בטענת התובע לנטילת הלוואה מאביה של זוגתו, ולדבריה מדובר בכספים שהשניים הפקידו בידי האב למשמרת, והוא השיב להם את כספם שלהם.

דיון והכרעה

המסד המשפטי

הדין רואה בסוגיית מזונות הקטינים ככזו שיכולה לגבור על עקרון סופיות הדיון. היא נוגעת באופן מובהק בטובתם של קטינים ובמילוי צרכיהם, ולעת צורך יידרש בית המשפט לשוב ולעמוד בשנית ובשלישית על שאלות אלה. המתח בין הצורך לשוב ולעמוד על טובתם של קטינים ולשוב ולברר את סוגיית מזונותיהם, לבין עקרון סופיות הדיון וההכרח בוודאות משפטית, הוליד כללים קונקרטיים באשר לאופן בו תיבחן תובענה לשינוי מזונות, ובענייננו – להפחתתם. כללים ותבחינים אלה הם יציר ידי הפסיקה והם מוטמעים היטב בשיטתנו המשפטית.

עם זאת, בבסיס הדוקטרינה של הפחתת מזונות, ניצבת אבחנה עקרונית, דיכוטומיה בין שתי זירות משפטיות מובחנות – תביעה לפסיקת המזונות לעומת תביעה לשינויַם. בבוא בית המשפט לברר תביעה להפחתת מזונות, לא ינהג כבית משפט הפוסק מזונות הקטינים לראשונה במסגרת תביעה למזונותיהם. מקום בו דן בית המשפט בתביעה להפחתת מזונות, אין בפניו "לוח ריק" ללקט אליו את רכיבי המזונות ולרקוח מהם סכום מזונות שיהלום את נסיבות העניין, כי אם את סכום המזונות שנקבע זה מכבר ויתר התנאים הנוגעים למזונות, ונקובים בפסק דין או בהסכם, ואלה ישמשו עבורו נקודת המשען לבחינת הנסיבות והציר סביבו ייסוב הדיון.

בית המשפט העליון הניח את הבסיס לאבחנה זו עוד בפרשת "פייגה" (ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187) שהיא ההלכה המחייבת וטרם נס ליחה. וכך מפי כבוד הנשיא מ' שמגר, שבבוא בית המשפט לברר תביעה להפחתת מזונות "בית המשפט אינו פועל בחלל ריק, בו פתוח הכול לבדיקה מחדש מראשיתו, וכאילו לא היו קיימות נסיבות, אשר את שינוין מבקשים להוכיח. המצב בעבר הוא בגדר נקודת מוצא מחייבת, והבהרתו היא בגדר חובתו של מי שטוען להתהוותו של שינוי" [הדגשה אינה במקור, לז"ק] (שם, ס' 3). נקודת מוצא זו מתחייבת מן העובדה שההתדיינות בין הצדדים תמה – בין אם הולידה פסק דין או הסכם – ונקבע סכום המזונות למי שזכאי להם. בכך משתקף עקרון סופיות הדיון, ו"בכך גם נוצרה נקודת המוצא, הפסוקה לכל תביעה עתידה" כדברי הנשיא שמגר (שם, ס' 2). עקרון סופיות הדיון הוא בעל פנים רבות ויש בו אף משיקולי מדיניות ושיקולים מערכתיים, אך לענייננו מתבטא הוא בין היתר בודאות לה זכאי בעל דין, לדעת שעניינו נדון והוכרע ואינו עומד לתקיפה חוזרת ותדירה, וכי הוא יכול להסתמך על הפסוק ולתכנן את אורחות חייו. בירור מחדש של מזונות קטינים, כמו גם עניינים אחרים הקשורים בטובתם, הוא החריג, המעיד על הכלל, והוא ייערך במתווה דווקני.

בערעור שנדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, ציין כבוד השופט ס' ג'יוסי – "בל נשכח, כי בענייננו אין מדובר בהכרעה ראשונה בגובה דמי-המזונות, ונפקותהּ של עובדה זו ברורה בשים-לב לפסיקה עקבית וארוכת-שנים של בית המשפט העליון. הלכות אלו של בית המשפט העליון קבעו, כי בעת הכרעה בדבר שינוי דמי-מזונות נוכח שינוי נסיבות מהותי, בית המשפט אינו פועל בחלל ריק הואיל והמצב שהיה קיים בעבר הוא נקודת מוצא מחייבת" [הדגשה אינה במקור, לז"ק] (עמ"ש (חי') 47200-12-20‏ ‏א. נ' ב.‏, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 27.6.21).

במקרה אחר נקבע ש"טעותו של ביהמ"ש קמא נבעה בין היתר מכך שהוא בחן את תביעת המשיב על בסיס הנחה לפיה על המערערת להוכיח את ההצדקה להותרת סכום המזונות שנקבע בהסכם על כנו, משל עסקינן בתביעה ראשונה למזונות, בעוד שהיה עליו לבחון האם המשיב עמד בנטל – שמוטל כולו על כתפיו – להוכחת שינוי נסיבות המצדיק את הפחתת המזונות" (עמ"ש (ת"א) 17590-01-20‏ ‏ פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 3.12.20); ובמקרה אחר צוין ש"בית המשפט אינו בודק איזה סכום מזונות היה פוסק היום אילו הנתונים דנן הובאו בפניו במסגרת תביעת מזונות חדשה, אלא יש לבחון האומנם חל שינוי נסיבות מהותי בהתאם לתנאי פסק המזונות המקורי" (עמ"ש (חי') 53288-03-18 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 13.11.18).

משביססנו את נקודת המוצא לבירור התביעה, ואת הקביעה שתובענה לשינוי נסיבות היא בבחינת חריג לכלל סופיות הדיון, יש לבסס את המתווה בו יש להלך לקראת ההכרעה, ואף הוא יציר ידי הפסיקה. עילתה של תביעה להפחתת מזונות, תקום אפוא על בסיס הוכחת "שינוי נסיבות מהותי" שהתחולל מאז מועד פסק הדין, או מאז כריתת ההסכם. הפסיקה העסיקה עצמה רבות בניסיון לאפיין את אותו שינוי נסיבות מהותי שיצדיק התערבות בפסק דין או הסכם חלוטים ואת שינויים, והאבחנה בין שינוי נסיבות חיים, גם אם יהיה שינוי כבד משקל, לבין שינוי שיעלה לכדי שינוי "מהותי" ויבסס עילה לשינוי המזונות, אינה פשוטה בהכרח.

גם בהקשר זה, הבסיס הרעיוני הונח בהלכה "פייגה" מפי כבוד הנשיא מ' שמגר, לאמור ש"אין המדובר בשינוי של מה בכך, ולכן אין בכלל המשפטי, היוצר אפשרות לדיון חוזר, כדי פתיחתו של שער רחב, המתיר התדיינות חוזרת בעניין המזונות, כל אימת שהטינה ההדדית או ניגודי האינטרסים שבין הצדדים דוחפים לכך. נהפוך הוא, ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות" [הדגשה אינה במקור, לז"ק] (שם, פס' 2; וגם ע"א 177/81 רחל גלעדי נ' ד"ר ישראל גלעדי, פ"ד לו(3) 179).

החיים מזמנים וכופים שינויים על בני האדם, וכל אחד ואחת חשופים לשינויים, לטוב ולרע, שמצויים פעמים רבות מחוץ לשליטתנו. שינויים במצב הבריאותי, המשפחתי, החברתי והכלכלי. שינויים שדורשים לא אחת הֵעַרכות, חשיבה וארגון מחדש של אורחות החיים, שאף כרוכים בוויתורים משמעותיים. משנה תוקף לקושי ששינויים אלה מזמנים, קיים במקום בו יש בשינוי להשפיע באופן ישיר על טובתם של קטינים ותלויים אחרים ועל היכולת לספק להם את צרכיהם. אך שינויים שכאלה, שעלולים להיות מנת חלקו של כל אדם, אינם מהווים בהכרח "שינוי נסיבות מהותי" שיביא להפחתת המזונות.

בית המשפט העליון שב וביסס את הלכת "פייגה", והוסיף לעניין זה מפי כבוד השופט נ' הנדל:

"בבסיס הלכה זו עומד עיקרון הצדק. כאשר שינוי הנסיבות הופך את המשך אכיפת פסק הדין לבלתי צודקת, על בית המשפט להתערב. נכון להכיר, בהקשר זה, כי עסקינן אף בזכויות ילדים, ודרכו של עולם כי חיי המשפחה עשויים להשתנות. מן הצד האחר, אין לאפשר דיונים נוספים ללא בקרה בעניין שכבר הוכרע ונפסק. על מנת לאזן בין עיקרון הצדק ובין עיקרון סופיות הדיון, נקבע כי על שינוי הנסיבות להיות מהותי, ובעת בחינת השינוי יש להשוות את המצב המקורי בעת מתן פסק הדין למצב הנוכחי, ולבחון האם השינוי יורד מהותית לשורש החיוב" (בע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 20.1.21, פס' 10).

מתוך המגמה לצמצם את הדיון החוזר בשאלת המזונות, הרי שעל השינוי להיות משמעותי וחריג, וכזה אותו הצדדים לא צפו, או לא יכולים היו לצפות במועד כריתת ההסכם או מתן פסק הדין – "על בית המשפט להביט על התמונה בכללותה, ולבחון כל שינוי לגופו על-פי השכל הישר, ניסיון החיים ופרטי המקרה" (בע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני, לעיל, פס' 10). במקרה אחר הרחיב בית המשפט העליון את גזרת התייחסותו לאותו שינוי נסיבות מהותי אחריו יתור בית המשפט, ונקבע ש"קשה לקבוע כללים ברורים ותחומים לשינוי הנסיבות המצדיק עיסוק מחודש בתיק, והוא ייבחן על פי השכל הישר וניסיון החיים […] לרוב יהא השינוי באותם נושאים שביסוד קביעתו של גובה המזונות מעיקרא, קרי, השתכרות הצדדים, המצב הכלכלי, הבריאותי והמשפחתי, צרכי הקטין, שינוי במתווה האחריות ההורית וחלוקת זמני השהות" (בע"מ 3984/15 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 13.9.16).

במקרה אחר הודגש על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ש"השינוי בנסיבות צריך להיות מהותי ומתמשך, ולא זמני. בנוסף לכך, הנסיבות החדשות הן כאלה שלא היו בעת מתן פסק הדין ולא ניתן היה לחזותם מראש, ורק אז, ניתן לפעול על פי הדוקטרינה של שינוי נסיבות'" (בר"ע (י-ם) 305/08 פלוני נ' פלוני, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 12.6.09, פס' 137-136).

משהונחה נקודת המוצא והונח המתווה להכרעה, יש להוסיף ולחדד ביחס לנטל השכנוע ונטל הראיה שמונחים על כתפי התובע, להוכיח קיומו של שינוי נסיבות מהותי. אמנם, במישור העקרוני, ובהתייחס למעשה השיפוטי, אין הבחנה רלוונטית בין מזונות שנקבעו בהסכם לבין מזונות שנקבעו בפסק דין. כדברי כבוד הנשיא מ' שמגר בפרשת "פייגה" -"לצורך העניין שלפנינו אין נפקא מינה, אם פסק הדין הקודם ניתן על יסוד הסכמה, אליה הגיעו הצדדים, או על יסוד הכרעה, המתבססת על העדויות, שנשמעו במשפט. בשני המקרים גם יחד תמה בכך ההתדיינות בין הצדדים בשלב הקודם האמור, ונקבע סכום המזונות, להם זכאי מי שתבע אותם. בכך גם נוצרה נקודת המוצא, הפסוקה לכל תביעה עתידה […]" (פס' 2).

כך במישור העקרוני, אך במישור הראייתי, נטל השכנוע שעל כתפי התובע הפחתת מזונות, מוכבד במקום בו המזונות נקבעו בהסכם. כך אך מתבקש מאליו, הואיל ומזונות שנקבעו בהסכם מהווים לרוב חלק אחד מתוך מכלול הסכמות, וההסכמה לגבי המזונות היתה כרוכה מניה וביה בהסכמות האחרות שנרקמו בין הצדדים. עוד מתבקש מאליו, ומטעמים אלה ממש, שרכיב ההסתמכות על מזונות הנקובים בהסכם משמעותי באופן ניכר, ופשיטא שהסכמה על סכום המזונות ותנאיהם, היתה כרוכה בהכרח בוויתור במישור אחר שמוסדר בהסכם. בעניין זה נקבע בפסק הדין בעניין "שטיין", מפי כבוד הנשיא מ' שמגר כי- "אולם, כאשר מדובר על סכום מזונות שנקבע בהסכם בין ההורים, אין לשנות את המזונות כפי שנקבעו על נקלה אלא אך ורק במקרים בולטים. הסכם גירושין הוא בדרך כלל בגדר הסדר כולל של נקודות רבות שבמחלוקת ויש לבחון אותו כשלמות אחת; יש לנסות ולהקנות לו יציבות ואמינות כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני זוג שנפלה ביניהם מחלוקת שאינה ניתנת ליי[ש]וב, אחרת לא יהיה ערך להסכם גירושין" (ע"א 4515/92 סילביה מרתה שטיין קומרוב נ' לדיסלאו שטיין, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 13.6.94, פס' 3).

במקרה אחר נקבע ש"כאשר מדובר במזונות שנקבעו בהסכם שאושר בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, החילה הפסיקה מעמד מיוחד וקבעה, כי שינוי המזונות יעשה רק במקרים חריגים וראויים, זאת מאחר והסכם הגירושין ממצה את כל מכלול ההסדרים, ויתורים ואיזונים אשר אינם פרוסים בפני בית המשפט, בהתבסס על שיקולי יציבות וודאות ומבטא את ההסכמה לגבי צרכי הקטינים […] יש לעשות זאת במסורה, וזאת בשל ציפייתם של הצדדים כי כלל ענייניהם של הצדדים הוסדרו כמכלול […] סכום המזונות שנקבע בהסכם שיקלל בתוכו את מכלול הנתונים והחישובים, והביא בחשבון את הוצאות הקטינים וצרכיהם. דמי המזונות שנקבעו בהסכם הגירושין לא נקבעו בחלל ריק וכחלק ממכלול השיקולים וההתחשבנויות אותן עורכים הצדדים במסגרת סיום הנישואין" [הדגשה אינה במקור, לז"ק] (תה"ס (נצ') 18041-08-19‏ ‏י. ר נ' ד. ר, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 21.8.22, פס' 45-44).

עוד יש להוסיף ולחדד שהוכחת שינוי נסיבות מהותי, לא תהווה בהכרח את חזות הכל. במקרה בו מדובר במזונות קטינים לפי הדין העברי, וגיל הקטינים, או הקטין, למעלה מגיל 6, אזי יש להוסיף ולתת את הדעת ליישום נסיבות המקרה ובחינת שיעור המזונות בהתאם לכללים שנקבעו בהלכת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15. מחד גיסא, בפסק הדין בבע"מ 7670/18 ‏פלונית נ' פלוני לעיל, פסק בית המשפט העליון באופן שאין מפורש ממנו, שההלכה בבע"מ 919/15 – שהיה בה לשנות סדרי עולם בכל הנוגע לפסיקת מזונות קטינים בגילים 6 – 15 בהתאם לדין האישי היהודי – אינה מהווה כשלעצמה "שינוי נסיבות מהותי" לשם הפחתת מזונות ואף אין בה "כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעות להפחתת מזונות שנקבעו – בין בפסק דין חלוט שאישר הסכם כולל או הסכם קונקרטי, ובין בפסק דין חלוט שניתן לאחר הליך משפטי – טרם שנפסקה הלכה זו" (שם). במילים אחרות, על הטוען לתחולת ההלכה בבע"מ 919/15 בזיקה לשינוי נסיבות לשם הפחתת מזונות, לחצות תחילה את הטרקלין ולהוכיח התקיימותו של שינוי נסיבות מהותי, כעילה להפחתת מזונות. אך מאידך גיסא, משעשה כן, יזכה לחצות את הטרקלין ולהיכנס אל האולם בו שוכנת ההלכה בבע"מ 919/15, וליישמה על הנסיבות החדשות, באופן מדוד. כאמור בבע"מ 7670/18 ‏פלונית נ' פלוני לעיל, "ככל שבית המשפט מגיע למסקנה כי התרחש שינוי נסיבות מהותי, כמשמעותו בפסיקה, המצדיק עיון מחודש בגובה המזונות – מן הראוי כי עיון זה יעשה בהתאם להלכת בע"מ 919/15 […] שהרי מרגע שנגזר לקיים דיון מחודש בגובה המזונות, אין הצדקה לקיימו על פי דין ישן, שאיננו נוהג עוד".

יישום ההלכה בבע"מ 919/15 ייעשה באופן מדוד כאמור, ודורש אפוא את איתור הנסיבות שהשתנו באופן מובחן, ואת בידודן לשם בירור עילה להפחתת מזונות ויישום ההלכה בבע"מ 919/15. כדברי כבוד השופט נ' הנדל – "[…] ראוי לבחון באופן מתוחם את הרכיב הספציפי שבו חל שינוי הנסיבות המהותי, וביחס אליו בלבד להחיל את העקרונות שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15, […] תוך חתירה, ככל הניתן, וככל שקיימת הצדקה, לצמצום היקף ההתדיינות. ככל שמדובר בשינוי באחד מרכיבי המזונות, אין מקום להחיל את הלכת 919/15 ביחס לכלל סכום המזונות, ולשנות באופן דרמטי את שיעור המזונות שהיה נהוג לאורך זמן, אלא יש לבחון רק את השינוי שחל בפרמטר הספציפי בהתאם להלכת בע"מ 919/15" [הדגשות אינן במקור, לז"ק] (בע"מ 7670/18 ‏פלונית נ' פלוני לעיל, פס' 15; וגם בע"מ 5114/20 ‏פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 15.2.21). על הדברים הללו הוסיף כבוד השופט נ' הנדל כי "לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע כי תחולת הלכת בע"מ 919/15 [פורסם בנבו] על תביעות לשינוי דמי מזונות שנקבעו בפסקי דין חלוטים טרם שנפסקה ההלכה, תעשה בכפוף למבחן שינוי הנסיבות המהותי, באופן זהיר ומתוחם לרכיב אליו מתייחס השינוי" [הדגשה אינה במקור, לז"ק] (שם, פס' 17; ור' גם עמ"ש (חי') 47200-12-20‏‏ א. נ' ב.‏, לעיל).

סיכום ביניים משפטי

יש מקום לסיכום תמציתי של הפן משפטי בו הרחבתי לעיל, לקראת יישומו על נסיבות העניין:

סוגיית שינוי מזונות קטינים כרוכה באופן מובהק בשאלת טובתם של קטינים ולכן יש בכוחה לגבור על האינטרסים המוגנים בעקרון סופיות הדיון ולהביא לבירור מחדש של סוגיית המזונות.

עם זאת, נקודת המוצא לבחינה המחודשת, היא שיעור המזונות הפסוק, ועל העותר לשינויו לשכנע שאין להותיר את הסכום הפסוק על כנו. אין מקום לבחון מהו סכום המזונות אותו היה פוסק בית המשפט במידה והיה נדרש לבחון את מזונות הקטינים מלכתחילה ובמסגרת תביעה למזונותיהם. אינטרס ההסתמכות המוגן בעקרון סופיות הדיון מחייב הוכחת שינוי נסיבות מהותי ביחס לנסיבות ששררו במועד קביעת המזונות.

המבחן שמצוי בלב הסוגיה הוא קיומו של "שינוי נסיבות מהותי". לאמור ששינוי נסיבות מינורי בהיקפו צריך "להיספג" על ידי הצדדים. גם מבחן זה משקף את האיזון הראוי בין עקרון סופיות הדיון, לבין עקרונות הצדק וטובתם של קטינים, לאמור שבהתקיים "שינוי נסיבות מהותי", אכיפת פסק הדין הופכת בלתי צודקת.

על בית המשפט לבחון את שינוי הנסיבות הנטען על פי השכל הישר, ניסיון החיים והנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה לגופו. על שינוי הנסיבות להיות שינוי אותו הצדדים לא צפו במועד פסק הדין או עריכת ההסכם. כך גם, עליו להיות שינוי מהותי ומתמשך, ולא שינוי ארעי.

במישור העקרוני, אין להבחין בין מזונות שנפסקו בפסק דין לבין מזונות שנקבעו בהסכם. שניהם מוגנים באותה מידה תחת עקרון סופיות הדיון ואינטרס ההסתמכות. אך קיימת אבחנה במישור הראייתי והנטל שעל הטוען לשינוי נסיבות, מוכבד. מזונות שנקבעו בהסכם מהווים חלק בלתי נפרד ממארג הסכמות כולל, והוא פרי איזונים ושיקולים רבים, שאינם מאפשרים את בידוד סכום המזונות ובירורו באופן "עצמאי" ומנותק מהקרבות וויתורים שעשו הצדדים במישורים אחרים ומחלוקות אחרות שרבצו לפתחם. לכן בית המשפט יגזור על עצמו זהירות יתר בבואו להתערב במזונות שנקבעו בהסכם, ומהוות רכיב אחד מבין קשת רחבה של הסכמות.

רק ככל שיוכח שינוי נסיבות מהותי, יהיה מקום להחיל את הלכת בע"מ 919/15, אך זאת באופן מדוד ומתוחם וביחס לרכיב בו חל השינוי.

מן הכלל אל הפרט

עם הנחת המסד המשפטי, בשלה העת לברר את טענות התובע. אתייחס להיבטים השונים של שינוי הנסיבות המהותי, לשיטתו של התובע, ואדון בהם כסדרם.

לשם הכרעתי עמדו לפניי, בנוסף לכתבי הטענות מטעם הצדדים, אף את תצהירי הצדדים; סיכומי הצדדים; וכן מסמכים "ותוצרי גילוי המסמכים" מטעם התובע (הוגש ביום 9.8.22); וכן השלמת מסמכים מטעם הנבעת (הוגש ביום 21.6.22). הצדדים לא זימנו עדים ולא הגישו תצהירים מטעם אחרים, ונחקרו על תצהיריהם בדיון הוכחות אחד שהתקיים בפניי ביום 14.6.22.

הרחבת זמני השהות בין הבנות ובין האב

ניזכר בהוראות ההסכם בנוגע לזמני השהות:

הבנות תשהינה ברשות התובע שני ימי חול מידי שבוע, למשך 3.5 שעות – בין השעות 16:00 – 19:30;

אחת לשבועיים, תשהינה ברשות התובע – ביום ו' מהמסגרת החינוכית ועד השעה 17:00, ובימי שבת, משעה 10:00 ועד 15:00.

חשובה לענייננו הסכמת הצדדים לפיה מעת שימלאו לבנות 4 שנים, זמני השהות בסופי השבוע יורחבו ויחולו מיום ו' בשעה 17:00 ועד יום שבת בשעה 17:00.

עיננו הרואות שההסכם נקב במתכונת מצומצמת, יחסית, של זמני שהות. הבנות היו בעת כריתת ההסכם בנות שנתיים ו – 3 חודשים. כל המפגשים, בימי חול ובסופי השבוע, נמשכו שברי-ימים, ומספר שעות בלבד, ולא כללו לינה. הוסכם על הרחבת זמני השהות עת ימלאו לבנות 4. אז תימשך שהות הבנות ברשות האב בסוף השבוע 24 שעות רצופות, כולל לינה בין יום ו' ויום שבת.

אין כל מחלוקת בענייננו, שזמן קצר לאחר ההסכם, בעקבות עתירות התובע, ובהסכמת הנתבעת, הורחבו זמני השהות בין הבנות לבין התובע באופן משמעותי ומרחיק לכת לעומת ההסכם. נזכיר, כמפורט באריכות בפסק הדין, שבעקבות תביעותיו של התובע, הורחבו זמני השהות הנקובים בהסכם באופן שהבנות לנות בבית התובע שני ימי חול בשבוע אחד, ושלושה ימי חול בשבוע בו אינן ברשות התובע בסוף השבוע. כמו כן, השהות בסופי השבוע נמשכת מיום ו' ועד יום א' בבוקר, וכוללת שני ימי לינה.

במבט ראשון אפוא, בהקשר זה חל שינוי נסיבות מהותי ויש מקום לדון בהפחתת המזונות בזיקה להרחבת זמני השהות בין הבנות והתובע. אין לחלוק על כך שלמידת השהות של קטין ברשות אחד מהוריו יש השפעה ישירה על מידת ההוצאות הכרוכות בשהותו. גם הלנת קטין דרך קבע כרוכה בהוצאות ישירות לטובת העניין. לא בכדי הפסיקה הכירה בהרחבה של זמני השהות כשינוי נסיבות מהותי שיש בכוחו להביא להפחתת המזונות (ר' תלה"מ (י-ם) 35663-09-18‏‏ פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 14.7.20, ס' 23 לפסק הדין, וכן האסמכתאות המובאות שם).

אני מוצאת את דברי כבוד השופט עובד אליאס, משקפים היטב את הזיקה בין היקף ואופי זמני השהות לבין ההוצאות הכרוכות בכך:

"אקדים ואומר כי לטעמי ארע שינוי נסיבות ולו בשינוי המשמורת והרחבת זמני השהות שנעשו בשנת 2017. יש הבדל משמעותי בין אב שהילדים לנים אצלו פעם בשבועיים ביום שישי (כפי שנהגו הצדדים ערב השינוי) לבין אב שהילדים לנים אצלו 7 לילות במהלך שבועיים […] עצם הלינה אצלו, הקימה המשותפת בבוקר למחרת ולקיחת הילדים לבית הספר מוסיפה משמעותית להוצאות האב ואף משנה מקצה לקצה את כלל תפיסת ההורות. עת הילדים לנים אצל האב הם מתקלחים אצלו, אוכלים ארוחות ערב, הוא מצייד אותם בסנדוויץ' ליום המחרת לבית הספר וכיו"ב פעולות שגרתיות של שהות (ולהבדיל מהרגשת ארעיות של ביקור עת אין לינה)" (תלה"מ (ראשל"צ) 36871-09-18‏ ‏פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 17.11.20).

כך הם אפוא פני הדברים במבט ראשון, אך יהא זה ניתוח חלקי של נסיבות העניין, והדין מחייב לסייג את המסקנות שעולות משינוי הנסיבות העובדתי – עליו אין עוררין. מבט מפוכח על הנסיבות מחייב חזרה אל הוראות ההסכם, ואלה מלמדות שהרחבת זמני השהות, כשלעצמה, לא היתה שינוי אותו הצדדים לא צפו. רחוק מכך. הצדדים צפו מניה וביה שזמני השהות בין האב ובין הבנות יורחבו בהגיען לגיל 4, והמתכונת הנקובה בהסכם עתידה להשתנות, וכך בעתיד הלא רחוק. כאמור, לבנות מלאו שנתיים ו – 3 חודשים בעת כריתת ההסכם, והשינוי צפוי היה להתרחש תוך פחות משנתיים. צא ולמד, שעצם הרחבתם של זמני השהות והשינוי העתידי בהקשר זה היו צפויים ואף מוסכמים על הצדדים. הסכמה זו מצאה מקומה בלשונו המפורשת של ההסכם. אף על פי שהרחבת זמני השהות עמדה על הפרק, הצדדים לא נתנו דעתם להפחתת מזונות הקטינות בהתאם ובעקבות השינוי הצפוי – והדבר אף לא נטען. אין אפוא מקום לקביעה שהרחבת זמני השהות כשלעצמה היא בבחינת אירוע בלתי צפוי שמגיע לכדי "שינוי נסיבות מהותי".

יחד עם זאת, התרחבות זמני השהות הרחק מעבר לממד ההרחבה אותה צפו הצדדים בהסכם, היא עובדה מוגמרת. הצדדים צפו אמנם שזמני השהות יורחבו בעתיד, אך אין לייחס להם ציפייה להרחבתם עד כדי המתכונת שמתקיימת כיום. זו ניצבת הרחק מעבר להרחבה אתה העלו הצדדים בדעתם בעת כריתת ההסכם. לידתה של המתכונת הנוכחית בהליכים בהם פתח התובע ובהמלצות גורמי המקצוע, כמו גם בהסכמתה של הנתבעת.

כמו כן, נשוב ונזכיר שההרחבה הצפויה לפי ההסכם כללה ריכוז של שעות השהות ברשות האב בימים שישי ושבת לכדי יממה רצופה שכוללת לינה בלילה שבין יום שישי לשבת. מדובר בהרחבה מינורית, וכזו שאינה כרוכה בשינוי סדרי עולם או בהגדלת הוצאות משמעותית. החלוקה שמתקיימת היום, כוללת לינה ב 2 עד 3 ימי חול מידי שבוע, ושהות רצופה בבית האב בסופי השבוע, אחת לשבועיים, מיום ו' ועד יום א' בבוקר. כשם שבואר בהרחבה לעיל, הלנת הבנות בימי חול ובסופי השבוע ושהייתן הרצופה ברשות התובע, כרוכה בהוצאות ישירות, ואלה כמו אלה, לא היו צפויות במועד כריתת ההסכם, חורגות מהוראותיו ומהוות שינוי נסיבות מהותי.

כשם שצוין לעיל, הדין שואף לדיוק וחידוד באיתור שינוי הנסיבות, וכך מתוך הריסון שגוזר על עצמו בית המשפט מלהתערב במזונות שנקבעו זה מכבר, כל שכן בהסכם. כדברי כבוד הנשיא מ' שמגר לעיל, אין מקום ל"פתיחתו של שער רחב" ("פייגה" לעיל, שם, פס' 2); ו"על בית המשפט להביט על התמונה בכללותה, ולבחון כל שינוי לגופו על-פי השכל הישר, ניסיון החיים ופרטי המקרה" (בע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני, לעיל, פס' 10); ועוד כי "קשה לקבוע כללים ברורים ותחומים לשינוי הנסיבות המצדיק עיסוק מחודש בתיק, והוא ייבחן על פי השכל הישר וניסיון החיים" (בע"מ 3984/15 פלונית נ' פלוני, לעיל).

אני מוצאת ששינוי הנסיבות בענייננו, הגם שמדובר בשינוי נסיבות מהותי, הוא מוגבל ומסויג, ומתייחס להיקף זמני השהות הנוכחיים לעומת העבר, אך אינו מתקיים בעצם הרחבת זמני השהות, שהיתה צפויה כאמור. לאבחנה זו משנה תוקף בזיקה ליישום הלכת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15. יש לאתר ולבודד את הרכיב לגביו הוכח שינוי נסיבות מהותי "וביחס אליו בלבד להחיל את העקרונות שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15" (בע"מ 7670/18 ‏פלונית נ' פלוני לעיל, פס' 15).

סיכום ביניים

על בסיס הנקוב לעיל, שוכנעתי שהתקיים בענייננו שינוי נסיבות מהותי, המהווה עילה להפחתת המזונות. שינוי הנסיבות מתייחס "באופן זהיר ומתוחם" להיקף זמני השהות לעומת זה הנקוב בהסכם, ואינו מתקיים בעצם הרחבת זמני השהות – שהיתה צפויה בעת עריכת ההסכם, וקיבלה בו ביטוי מפורש. יש לדבר משקל בבוא בית המשפט לבחון את התוצאה הראויה נוכח שינוי הנסיבות בשאיפה לצמצום הדיון החוזר, והן לשם יישום ההלכה בבע"מ 919/15.

בטרם אדון בתוצאה הנגזרת משינוי הנסיבות הקונקרטי בענייננו, אעמוד על העילות הנטענות האחרות מפי התובע, ואבחן שמא יש גם בהן ללמד על שינוי נסיבות מהותי.

לידת בנו של התובע ובת-זוגו

התובע הקים משפחה חדשה, קשר גורלו עם בת זוג אחרת והביא עמה לעולם את בנו, כיום בן 3 וחצי. מטבע הדברים נושא התובע באחריות והחובה לזון את בנו ויש בכך לגרוע לכאורה מהכנסתו הפנויה לטובת מזונות הקטינות. לשיטתו של התובע יש בכך להוות שינוי נסיבות מהותי.

דין טענה זו להדחות. הקמת משפחה חדשה ולידתו של ילד נוסף לבעל דין, אינה מהווה כשלעצמה שינוי נסיבות מהותי. מציאת בן/בת זוג חדש/ה לאחר פרידה, ואף הקמת משפחה חדשה והרחבתה, אינם בגדר אירועים אותם לא ניתן לצפות מראש, ויתירה מכך, יש אף ציפייה סבירה שיתרחשו – כל שכן מקום שבני הזוג נפרדו בגיל צעיר יחסית. לידתו של ילד חדש יכולה להניע שינוי נסיבות מהותי, רק במקום בו תוכח זיקה בין לידת הילד החדש לבין שינוי נסיבות מהותי במישור הכלכלי, ועל הטוען להוכיח זיקה זו ואת הקשר הסיבתי המובהק בין השניים.

גישה זו נטועה בשיטתנו המשפטית מקדמת דנא – "נישואיו השניים של המשיב והחובות החמריות הנוספות שהמשיב קיבל על עצמו בעקבות נישואיו אלה היו בגדר הצפוי מראש" (ע"א 259/75‏ ‏רקפת שטראוס נ' מיכאל שטראוס, פ"ד ל(2) 358, 364). בעניין "אבין" פסק בית המשפט העליון:

"יכולות ללא ספק להיווצר נסיבות בהן גם הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין מצדיק בחינה חוזרת, אולם אין לצאת מתוך ההנחה כי כל שינוי בהרכב המשפחתי החדש יש בו אוטומטית כדי להשליך על סכום המזונות ומה גם במקרה בו מהווה סכום המזונות מרכיב של מערכת הסכמית מסועפת יותר, שמצאה ביטוייה בהסכם גירושין שהסדיר באופן כולל את היחסים בין בני הזוג שנפרדו זה מזה, לרבות את ההסדרים שבאים להבטיח מזונותיהם של הילדים הקטינים" (ע"א 381/86 אבין נ' אבין, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 31.12.86).

כאמור לעיל, על התובע להוכיח זיקה, קשר סיבתי מובהק, בין לידת בנו לבין פגיעה ממשית בחוסנו הכלכלי, ויעמוד בנטל זה "אלא באם יוכח במקביל ירידה חדה ומשמעותית במצב הכלכלי" (תלה"מ (קריות) 31041-02-19‏‏ ת.ב נ' ש.נ, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 12.9.22; וגם עמ"ש (ת"א) 17590-01-20‏ ‏פלונית נ' פלוני, לעיל; ור' גם ע"א 93/5478‏‎ ‎אברהם כרמי‎ ‎נ' רחל כרמי, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 12.12.94).

על בסיס האמור אני דוחה את הטענה לפיה לידת בנו של התובע מהווה כשעצמה שינוי נסיבות מהותי. ביחס למישור הכלכלי, המושפע לטענת התובע גם מלידת בנו, אדון בהרחבה בהמשך הדברים במסגרת בחינת טענות התובע להרעה בחוסנו הכלכלי.

שינוי הנסיבות הנטען במישור הכלכלי

הכנסת התובע

בסיכומיו העמיד התובע את שכרו הממוצע (נטו "בבנק") במועד אישור ההסכם על-סך 11,895 ₪ (על פי חישוב ממוצע השכר בחודשים 6-1 לשנת 2017, בשים לב למועד אישור ההסכם, 12.7.17). את שכרו הממוצע הנוכחי העמיד התובע על-סך 8,339 ₪ (על פי חישוב ממוצע השכר לשנים 2021-2020, וחודשים 4-1 לשנת 2022). מנתונים אלה הסיק התובע ששיעור שכרו ירד בהשוואה למועד ההסכם.

התובע ממשיך וטוען בסיכומיו שבמועד כריתת ההסכם, הנתבעת השתכרה 6,377 ₪ (ממוצע שכר נטו "בבנק" עבור חודשים 5-1 לשנת 2017). מנגד, כיום הנתבעת משתכרת לדבריו 9,696 ₪ (ממוצע לחודשים 12-10 שנת 2020, כל שנת 2021, וחודשים 5-1, לשנת 2022 – כולל חודש מאי 2022). מכאן מסיק התובע ששכרה של הנתבעת עלה לעומת מועד אישור ההסכם, וכן שהפרש ההשתכרות בין הצדדים הוא בממוצע 1,350 ₪.

טענות התובע בכל הנוגע לשיעור השתכרות הצדדים והשינויים שחלו בו, סובלות מקשיים רבים, ואין בידי לקבלן.

לשם בחינת שכרו בעבר ובהווה, התובע בחר להתבסס על נתונים מתלושי שכר נבחרים, מבלי שליווה את בחירתו בהסבר מניח את הדעת. במועד אישור ההסכם, חודש יולי 2017 התובע עבד לטענתו בחברת "[…]" (להלן – "החברה") והשתכר 11,895 ₪ לדבריו. עיון בתלושי השכר מלמד שהחל עבודתו בחברה ביום 22.11.16. אף על פי כן, התייחס בחישוביו לשכרו החל מחודש ינואר 2017, וממנו גזר את שכרו הממוצע.

שנית, עיון בתלושי השכר מלמד עוד, שחודש יוני 2017 היה חודש העבודה האחרון של התובע בחברה, ושבחודש זה עבד ימים ספורים בלבד. משכרו קוזז סך של 8,800 ₪ עבור "חלף הודעה מוקדמת", ומנגד זכה לשכר מלא ופידיון ימי חופשה, מה שהעמיד את שכרו נטו "לבנק" ע"ס יותר מ 15,000 ₪. יוצא אפוא שהתובע הגדיל את נפח שכרו בעבר ובמועד אישור ההסכם, מחד גיסא ותוך השמטת חודש עבודה אחד, לכל הפחות, ומאידך גיסא תוך הסתמכות על תקבולים בעקבות הפסקת עבודתו. מעשה זה מערער את הבסיס עליו הניח התובע את חישוב הירידה בשכרו לכאורה.

כמו כן, אם נדקדק במניין חודשי העבודה של התובע, הרי שבמועד אישור ההסכם 12.7.17 התובע לא עבד כלל, וזכה לכל היותר לקצבת אבטלה. התובע לא סיפק אפוא נתונים על שיעור הכנסתו במועד אישור ההסכם או בחודשים שלאחריו, אלא רק לגבי מחצית השנה עד לחודש יוני 2017, החודש בו סיים את עבודתו בחברה ועבד במהלו ימים ספורים בלבד. יוצא אפוא שהתובע נקב בשיעור שכרו במועד אישור ההסכם על בסיס רעוע, בהתייחס לנתונים חלקיים שיפים לתקופות חלקיות, ולמעשה אינן מתייחסות למועד אישור ההסכם.

שלישית, עיון בהליכי העבר שהבשילו לכדי ההסכם (תביעת מזונות הקטינים – תלה"מ 00000-10-16) שופך אור על נתוני השתכורתו של התובע בסמוך לפני פרוץ הסכסוך וכריתת ההסכם. התובע הגיש כתב הגנה בחודש 12/2016 והתייחס לשיעור השתכרותו. לטענתו שם, עד חודש 5/2016 עבד בחברת "[…]", עד להתפטרותו. תלושי השכר שצירף מלמדים על השתכרות בשיעור ממוצע של כ – 6,500 ₪ – 7,000 ₪ מידי חודש. עוד הציג אישור מל"ל על שאינו עובד מחודש 5/2016 ועד חודש 9/2016. כמו כן, ובחודש 10/2016 עבד בחברת […] כחודש אחד, והשתכר כ – 8,100 ₪. נזכיר שאת עבודתו בחברה החל כחודשיים לאחר מכן, בחודש 11/2016 כאמור.

עוד הוסיף התובע באותו כתב הגנה (שהוגש בחודש 12/2016) שבעבר השתכר כ – 8,000 ₪ נטו, ובמועד כתב ההגנה משתכר 7,500 ₪ נטו.

הדברים מלמדים שלא זו בלבד שבמועד כריתת ההסכם התובע לא השתכר כ – 11,900 ₪, ולמעשה לא היתה לו הכנסה מעבודה כלל, אלא שגם בתקופה שקדמה להסכם ולעבודתו בחברה, שיעור שכרו לא הגיע לשיעורים אותם התובע מייחס לעצמו. מכל הסימוכין שהניח התובע לפניי, עולה המסקנה שעבודתו בחברה היתה המכניסה ביותר, והוא זכה לשכר שחריג בגובהו ביחס לעבודותיו הקודמות. ויחד עם זאת, במועד אישור ההסכם לא זכה להכנסה כלל, ושיעור השתכרותו בחברה היה נמוך באופן משמעותי מהשיעור הממוצע אותו אימץ התובע לצורך טיעוניו ואותו ביסס מהנתונים כביכול.

רביעית, גם אם אניח ששיעור שכרו של התובע במועד כריתת ההסכם היה כטענתו, מהסימוכין שלפניי עולה מסקנה מבוססת, שהאפשרות שהתובע יחווה ירידה בשכרו היתה בהחלט צפויה, ואינה יכולה להוות שינוי נסיבות מהותי.

לפי פירוט תקופות עיסוק מאת מהמל"ל, אותו צירף התובע להגנתו בתביעת העבר, הרי שנכון לחודש 11/2016, משנת 2010 בלבד ועד שנת 2015 החליף התובע 8 מקומות עבודה. משנת 2014, אז נישאו הצדדים, ועד לפרוץ הסכסוך וכריתת ההסכם בשנת 2017, עבד התובע ב – 5 מקומות עבודה שונים, כולל בחברה. הסבר חלקי לכך יהיה שהתובע לא השלים את לימודיו האקדמאים, ונטה להחליף מקומות תעסוקה תדירוׄת – יחסית. התובע התייחס לדברים בחקירתו הנגדית, ולדבריו "למדתי הנדסאי אלקטרוניקה אבל לא קיבלתי דיפלומה. אני לא עובד בזה. לשאלת ביהמ"ש במה אני עובד משיב: תחום האחזקה. לשאלת ביהמ"ש למה לא השלמת את הלימודים? התחלתי לעבוד לקראת סוף הלימודים. השלמתי את הלימודים ולא עשיתי את עבודת הגמר" (ע' 11, ש' 5).

יש מקום לשער שמצב דברים זה הגביל ומגביל את היצע המשרות שעומד לרשות התובע, ויש בו להסביר לכאורה, באופן חלקי, את התחלופה הגבוהה יחסית של מקומות עבודה בהן הועסק התובע. אין צורך להכריע בדבר, אלא להדגיש שהתובע נדד בין מקומות עבודה תדירוׄת, ואין מקום להנחה שהפסקת עבודתו, קל וחומר ירידה בשכרו, היו בבחינת שינוי נסיבות בלתי צפוי, כי אם להיפך.

חמישית, יש לתת את הדעת לעובדה שהתובע מצוי בזוגיות ומקיים תא משפחתי משותף עם בת זוגו (להלן – "בת הזוג"). הכנסתה חשובה לענייננו ובעלת משקל לשם דיון בחוסנו הכלכלי של התובע. הפסיקה אימצה בהקשר זה את אמירתו של כבוד השופט ש' שוחט – "משבחר התובע לפתוח פרק ב' בחייו, וחלילה לבוא אליו בטרוניא על כך, ומשבחרה אשתו השניה להינשא לו תוך ידיעה ברורה בדבר התחייבויותיו אין לשקול אך ורק את הכנסתו שלו אלא גם את הכנסות אשתו שלו בהיבט של חלוקת הנטל ביניהם כלפי ילדיהם המשותפים בהתייחס לחבות שנטל על עצמו התובע כלפי בתו מנישואיו הראשונים, הנתבעת" (תמ"ש (ת"א) 71263-98 ז. ש. נ' ז. ש., פורסם במאגרים משפטיים, מיום 29.12.03; ור' גם תמ"ש (נצ') 8879-12-15‏ ‏ י.ר.ר. (קטין) נ' ד.ר. ("האם"), פורסם במאגרים משפטיים, מיום‏ 14.2.16; ור' גם עמ"ש (ת"א) 17590-01-20‏ ‏פלונית נ' פלוני, לעיל).

בענייננו פעל התובע כדין וצירף לעיון בית המשפט תלושי שכר של בת-זוגו (מחודש 9/2020 עד חודש 8/2021), וכן דפי חשבון מאחד מחשבונותיה (מחודש 7/2021 עד חודש 7/2022). עיון בסימוכין מלמד ששכרה של בת הזוג נע בין 4,500 ₪ לבין כ – 7,500 ₪. ממוצע השכר שעולה מסריקת דפי החשבון לתקופה בת שנה הוא כ – 5,600 ₪. בנוסף, משולמת לה מידי חודש קצבת ילדים בסך 353 ₪, והכנסתה הממוצעת עולה לכדי כ – 6,000 ₪ בחודש. בנוסף לאלה ולטענת התובע, משולמים לבת הזוג מזונות עבור בתה הקטינה מנישואיה הראשונים, בסך 1,500 ₪. תשלומים אחרונים אלה אינם עולים מדפי החשבון, ויש בדבר ללמד על קיומו של חשבון בנק נוסף לכאורה על שם בת הזוג. בחקירתו אישר התובע שלבת הזוג חשבון בנק נוסף, אך פטר עצמו באמירה שאותו חשבון אינו פעיל, ואף לא דייק בשיעור הכנסתה של בת הזוג-

"

ש.כמה אשתך מרויחה?

ת.סביב 5000 ₪.

ש.לאיפה הכסף עובר?

ת.לחשבון שלה. אני לא זוכר את מספר החשבון שלה.

ש.כמה חשבונות יש לה?

ת.שני חשבונות.

ש.צירפת את שני החשבונות?

ת.חשבון אחד לא פעיל.

ש.איפה חשבון הבנק של האישה מצורף לתצהיר שלך, שני החשבונות?" (ע' 7, ש' 34).

בהמשך ציין – "אני מעביר לבת הזוג מחשבון הבנק" (ע' 11, ש' 29)

התא המשפחתי החדש שהקימו התובע ובת זוגו, משמש לתובע כבסיס כלכלי רחב. בת הזוג משמשת עזר כנגדו ונושאת עמו במשותף בהוצאות המחיה. יתירה מכך, לא עלה בידי התובע להצביע על הוצאת מחיה כזו או אחרת המשולמת מחשבונו, או ששולמה באמצעותו, ודומה שהלכה למעשה, בת הזוג נושאת בפועל במלוא או עיקר ההוצאות. בחקירתו הנגדית, התובע אישר את הדברים, אך עמד על העובדה שהוא ובת הזוג מקיימים משק בית משותף. כך בחקירתו הנגדית:

"

ש.אתה יכול להראות לי בכרטיס הבנק שלך איך אתה משלם את הארנונה.

ת.זה יורד מהחשבון שלה ויותר מזה יש לנו חוב של ארנונה. נכון לעכשיו יש לנו חוב מול עיריית […].

ש.אתה יכול להראות לי שזה משולם אם בכלל ושנית החוב שלך לא צירפת לתצהיר אז תראה לי אותו.

ת.אני לא זוכר" (ע' 8, ש' 22).

ובמקום אחר, לעניין שכר הדירה:

"

ש.מי משלם את השכירות בעד הנכס?

ת.שנינו. הצ'קים מהחשבון שלה יורדים. יש לנו משק בית משותף (ע' 8, ש' 36).

[…]

ש.אבקש שתראה לי היכן יורדים התשלומים עבור השכירות. מי משלם את ועד הבית?

ת.פעם אני פעם היא משתנה. מדובר במשק בית משותף, זה לא כיס שלי או שלה, זה משותף ויכול להיות שאעביר מהחשבון שלי או שלה (ע' 9, ש' 5).

[…]

ש.אתה מציין בתצהיר שיש לך הוצאות. אני רוצה לראות את זה מתבטא בפועל.

ת.אני לא יודע אם יש לי את זה פה.

ש.אתה לא מראה לי ששילמת או בת הזוג שלך שילמה את המיסים, שכירות, מיסי הארנונה, ועד הבית […]" (ע' 9, ש' 16).

אמנם מהסימוכין עולה שהתובע אכן מעביר מידי פעם לחשבונה של בת הזוג (אחד מהחשבונות כאמור) סכומי כסף, אך עיון בדפי חשבונה של בת הזוג, שצורפו על ידיו, מלמד שמדובר בסכום כולל של 4,200 ₪ שהועבר על פני שנה שלמה, ואני מוצאת אותו בטל בשישים.

התובע לא הוכיח אפוא את נשיאתו בפועל בהוצאות התא המשפחתי, ומצופה היה עוד לתשובות מחודדות יותר ולידיעה רחבה יותר בנוגע להוצאות הבית ממי שטוען לנשיאה בהוצאות אלה. אין בדברים כדי לשלול את טענת התובע שהוא ובת זוגו מקיימים משק בית משותף, ושהוא לוקח חלק בפרנסת משפחתו החדשה, אך יש בדברים לחזק את הקביעה, שקיומו של תא משפחתי מקל על הנטל הכלכלי המונח על כתפי התובע ולא להיפך.

התובע מוסיף וטוען בהקשר זה, שאביה של בת הזוג ביקש לסייע לבני הזוג והלווה לשניים 100,000 ₪. לטענת התובע בתצהירו, "את הסכום הנ"ל יהיה עלינו להשיב בעתיד". התובע הוכיח עוד שסכום זה הופקד בחשבונו ושימש לסילוק הלוואה שנטל בשיעור כ 68,000 ₪ ולכיסוי יתרת חובה בחשבונה של רעייתו בשיעור 19,000 ₪. אלא שטענה זו אך מחזקת את הקביעה שהתא המשפחתי החדש תרם לחוסנו הכלכלי של התובע. התובע לא הוכיח שהסכום האמור הוא בבחינת הלוואה. לא הוצג הסכם הלוואה או סימוכין אחרים לתמיכה בטענה זו. התובע עצמו אינו טוען שהוא ו/או רעייתו נושאים בתשלומים להשבת ההלוואה הנטענת, ואינו עומד על פרטי ההלוואה או מועד השבתה. התובע אף אינו מונה מבין הוצאותיו תשלומים להשבת ההלוואה הנטענת. לפיכך גם טענה זו מחזקת את הקביעה שחוסנו הכלכלי של התובע התחזק בעקבות הזוגיות החדשה בה הוא מצוי.

על בסיס האמור יש להוסיף ולקבוע, שהתובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין לידת בנו לבין הירידה בשכרו. כאמור לעיל, לידת בנו כשלעצמה אינה מהווה שינוי נסיבות, ועל התובע להוכיח את שינוי הנסיבות שנגרם במישור הכלכלי בעקבות לידת בנו. בהינתן האמור לעיל וההתייחסות לחוסנו הכלכלי של התובע ולחוסן התא המשפחתי שיצרו הוא ובת הזוג, יש לקבוע שהתובע לא הוכיח קשר סיבתי כאמור. ההוצאות עבור הקטין, שבודאי שרירות וקיימות, נישאות על ידי התובע ובת הזוג במשותף.

הכנסת הנתבעת

התובע טוען בסיכומיו כזכור, שבמועד כריתת ההסכם הנתבעת השתכרה 6,377 ₪ (ממוצע שכר נטו "בבנק" עבור חודשים 5-1 לשנת 2017), בעוד כיום הנתבעת משתכרת לדבריו 9,696 ₪ (ממוצע לחודשים 12-10 שנת 2020, כל שנת 2021, וחודשים 5-1, לשנת 2022 – כולל חודש מאי 2022). לאמור ששכרה של הנתבעת עלה לעומת מועד אישור ההסכם. מכאן התובע אף גוזר שהפרש ההשתכרות בין הצדדים הוא כ – 3,300 ₪.

למרבה הצער, גם לשם ביסוס שיעור השתכרות הנתבעת במועד אישור ההסכם, חטא התובע בדרך הצבת הנתונים. התובע בחר לערוך חישוב ממוצע של שכר הנתבעת על בסיס תלושי השכר לחודשים 5-1 לשנת 2017, ללא סיבה נראית לעין. נזכיר שההסכם אושר ביום 12.7.17, והתובע אינו טוען שהנתבעת לא עבדה במועד אישור ההסכם. עיון בסימוכין מגלה שבחודש יוני 2017, השתכרה הנתבעת 10,487 ₪ נטו "לבנק" מפני שזכתה לתשלום דמי הבראה בסך 6,001 ₪. מניין חודש יוני 2017 לצורך עריכת ממוצע השתכרות הנתבעת, היה מגדיל את שיעור שכרה הממוצע בעבר, ונדמה שמכך ביקש התובע להימנע.

עיון בתלושי השכר אותם צרפה הנתבעת עבור חודשים 12-1 לשנת 2017, מעמיד את שכרה הממוצע במועד אישור ההסכם על שיעור 6,804 ₪ – גבוה ב 427 ₪ משיעור ההשתכרות שהתובע ייחס לה – ובודאי שלא "מחצית" משיעור שכרה כיום כטענתו.

ועוד – לשם עריכת ממוצע שיעור השתכרותה הנוכחי של הנתבעת, התובע תלה יהבו בשכר לו זכתה הנתבעת בחודש מאי 2022 – בסך 24,354 ₪. לטענתו בסיכומיו, "בהתחשב בשכרה של התובעת לחודש מאי, השתכרותה הינה גבוהה בכ – 1,350 לחודש בממוצע, מזאת של התובע ובכ – 3,300 ₪ לחודש מהשתכרותה בתקופת ההסכם".

אין בידי לקבל טענות אלה. מחד גיסא אין לכפור בעובדה החשבונאית ששכר חודש מאי 2022 הביא לעליית השכר הממוצע של הנתבעת – מבלי להכריע מהי תקופה הרלוונטית.